לגלות את ליטא בכמה ימים

איך ולמה הגעתי לליטא?

נתחיל בוידוי שאולי יגרום לכם להטיל ספק קטן בטעם המיוחד שלי. הרעיון המקורי היה לטוס להלסינקי, פינלנד. כל שנה בסביבות סוף אוגוסט מתקיים קרוז מאד צבעוני של לילה אחד במסלול הלסינקי-טאלין-הלסינקי עם נושא עיקרי של (נשימה עמוקה), אירוויזיון. לקוראים האמיצים, מדובר בחוויה קצרה ואינטנסיבית, מלאה בהמון מעריצי אירוויזיון שיכורים וחברותיים, מוזיקה, אמנים, קריוקי, ובעיקר המון זכרונות מתוקים אך מעורפלים בעננת אדי וודקה זולה כלשהי. אך מה שקורה בקרוז האירוויזיון נשאר בקרוז האירוויזיון. כעת, המציאות של מגורים באירופה הובילה לכמות ימי חופש מכובדת שגרמו לי לפתוחי את מפת אירופה ולבדוק אילו מדינות ניתן יהיה לשלב גיאוגרפית עם היעד הנכסף – קרוז האירוויזיון בהלסינקי. לאחר בהיה של כמה דקות במסך, הפתרון נתגלה לעיני: ליטא.

מחקר ראשוני אודות וילנה, בירת ליטא, גילה שמדובר בפנינה התיירותית חדשה , The G Spot of Europe לפי הטלגרף הבריטי, ומשרד התיירות של ליטא שהשיק קמפיין חדש במטרה לעודד תיירות.

עם קמפיין כזה, הציפיות עלו לשחקים. וילנה כעת חייבת לספק אותי! וכך היא אכן עשתה. היא סיפקה חוויה ציורית, תרבותית והיסטורית. הלכתי לאיבוד ברחובות העיר העתיקה עוצרי הנשימה, ביקרתי בארמון עתיק וקיבלתי שיעור מעורר ומצמרר על ההיסטוריה האכזרית של העם היהודי בליטא שהושמד כמעט כולו במלחמת העולם השניה.

היום הראשון: חיי הלילה בוילנה

נחתתי בעשר בלילה ביום שבת. הזמנתי מלון לא כל כך מרכזי אבל במרחק הליכה סביר מהעיר העתיקה/מרכז העיר. עייף ורעב, החלטתי לקפוץ לסופר העצום שהיה ליד המלון, שבמקרה גם פתוח 24/7 (Maxima), לחטוף משהו לאכול ולגרור את עצמי בכוח לחוות קצת את חיי הלילה של וילנה.

Soho Club

רצה הגורל, והמלון שהזמנתי היה במרחק הליכה של 3 דקות ממועדון הגייז היחיד בולינה הפעיל רק בסופי השבוע. הזדמנות מושלמת לג'ין וטוניק. המועדון מעוצב באופן מאד מודרני עם בר ארוך, מערכת סאונד חדשנית ורחבת ריקודים קטנה לצידו של לאונג' ועמוד שנשאר יתום. הקהל היה מעורב עם נטייה לצעיר אך החלל העצום לא התמלא, כך שהחלטתי שהגיע הזמן לנטוש ולצבור כמה שעות שינה טובות ליום המחר.

יצאתי החוצה וילדון בלונדיני בן 26 פנה אלי בטון מבולבל בליטאית. לולא הבלונד, ייתכן והייתי נבהל ומסתלק בחזרה למלון, אך במעבר חד לאנגלית התברר שקריסטיונס (שם ליטאי) רב עם בעל המועדון שמכר סיגריות במחיר מופקע בטענה שהמחיר כולל כניסה לחדר העישון.

מפה לשם, למרות העייפות ובעיקר "בעזרת הבלונד", מצאתי את עצמי מתלווה לקריס כדי לחקור את חיי הלילה הוילנאים. הגענו לכיכר העירייה המרכזית ומלאת החיים, Town Hall Square.

Dirty Duck Pub

פאב נעים וחברותי (וסטרייטי) שמכיל תפריט משקאות ומזון מגוון ומאפשר תצפית על כיכר העירייה.

Who Hit John

הפאב הקטן ביותר והעמוס ביותר בוילנה. מיוחד בסגנון העיצוב הגראנג' שלו, מוזיקת הרוקנרול והקהל ההיפסטרי המקומי שפוקד אותו. ללא ספק, זה אחד המקומות להרגיש מקומי.

למרות שהיה עוד לאן להמשיך, החלטתי מראש שזה לא יהיה טיול במוטיב המשקאות והמסיבות, הקשבתי לקול המבוגר שבתוכי, והזמנתי Uber בחזרה למלון.

היום השני: חקר יהדות ליטא, העיקר העתיקה ושכונת האומנים

בעקבות אירועי אמש הלא מתכוננים, הרשתי לעצמי להתחיל את היום בשעות הבוקר המאוחרות. הדרך הכי טובה לחיות בהווה היא להשלים עם העבר, אז החלטתי לצאת ולחקור את ההיסטוריה היהודית של וילנה באמצעות שני מוזיאונים. שימו לב שמדובר בשני מוזיאונים, שניתן לקנות כרטיס משותף לשניהם. הראשון מתמקד בהיסטוריה היהודית בליטא וכולל יצירות אמנות שונות. השני מתמקד בשואת יהודי וילנה. במסלול ההליכה בין שני המוזיאונים ניתן לעצור להתרענן בקפה במאפיה יהודית כשרה ומקסימה: Beigeliu Krautuvele

Tolerance Center Of The Vilna Gaon State Jewish Museum

מוזיאון שמתפרס על 2 קומות ומכיל תערוכות משתנות של יצירות אמנות יהודיות. בנוסף לכך, המוזיאון מספק רקע ומידע על חיי היהודים בליטא מאז ועד ימינו. לפתיחת כתובת המוזיאון במפה.

Holocaust Exposition Of The Vilna Gaon State JewishMuseum

מוזיאון מאד קטן שמכיל 4 חדרים אך כל חדר מצמרר יותר מהקודם. המוזיאון מנציח ומתעד את כל רגעי הזוועה שקהילת יהודי וילנה חוותה במהלך מלחמת העולם השניה. מדובר בקהילה היהודית שהקימה את תנועת ההשכלה היהודית ומנתה כ- 200 אלף נפש בתחילת 1941. בסוף מלחמת העולם השניה נותרו ממנה 8,000 שורדים בלבד. מעל 95 אחוזים מהקהילה היהודית הושמדה באכזריות על ידי הנאצים. יש לציין שכל המידע במוזיאון זמין בשפה האנגלית ובקריאה, כך שנדרשת סבלנות והבנת השפה. לפתיחת כתובת המוזיאון במפה.

בהמשך היום החלטתי להמשיך ולהתהלך בעיר העתיקה, לבקר את האיזור שהפך במלחמה לגטו וילנה ולא להאמין שברובע כל כך ציורי ויפה התרחש רצח עם כל כך אכזרי של קהילה בשלמותה.

לאחר בוקר מצמרר ומרתק שכזה, הזדקקתי לקצת אוויר לנשימה, לסוג של איזון והפתרון הוודאי היה להתחיל לחקור את העיר העתיקה של וילנה. יתרה מזאת ולשמחתי, התזמון והנסיבות סיפקו תרופה נפלאה – מוזיקה. התאריך היה ה- 2 בספטמבר וזה היה היום האחרון של ה- Vilnius City Fiesta.

Vilnius City Fiesta

לקראת סוף הקיץ כשהרחובות בוילנה מתחילים להתרוקן, מתקיים אירוע שמצליח להחזיר את העיר לחיים לפני החורף המקפיא. הרחובות באיזור כיכר הקתדרלה מתמלאים במקומיים ובתיירים, דוכני רחוב של אמנות, שתיה ואוכל ומופעי תיאטרון ומוזיקה המוניים. ה- Cathedral Square לכשעצמה מרשימה מאד ודורשת כמה סלפים מושקעים. זוהי הכיכר המרכזית בוילנה העתיקה אל מול הקתדרלה הניאו קלאסית של וילנה, איזור שמארח תהלוכות צבאיות, קונצרטים ואירועים פומביים רבים. יתרה מזו, היא אחד הסמלים המוכרים ביותר של העיר וילנה.

כיכר הקתרדלה היא נקודת מוצא מושלמת לתצפית מרהיבה על העיר כולה. ממרכז הכיכר, לא תוכלו לפספס מגדל ישן ונטוש הממוקם על הגבעה הסמוכה.

Gediminas' Tower

גדימינאס היה בעל תואר "דוכס גדולן" של ליטא ובתקופתו התפשטה ליטא על פני שטחים נרחבים בין הים הבלטי לים השחור. המגדל הוא השריד היחיד שנשאר מהמצודה שהושלמה בשנת 1409. הטיפוס הרגלי למעלה הגבעה הוא יחסית קליל ונוח לאנשים בכושר סביר, אך חשוב לבוא בנעלי הליכה נוחות כי ישנם איזורים חלקלקים. מדובר בטיפוס לגובה של 300 מטרים שיקח לכם כ- 10-15 דקות. בתוספת תשלום, ניתן להכנס למוזיאון במגדל ואף לטפס לראשו, אם לא הסתפקתם בתצפית מן הגבעה. תלמדו מהטעות שלי, והצטיידו במים.

Užupis

לסיום היום העמוס, החלטתי לקנח בארוחת ערב באיזור ציורי-מחתרתי בשם אוזופיס (מעבר לנהר בשפה הליטאית). מדובר בשכונת אמנים בוהמית שעשויה להזכיר את רובע המונטמארטרה בפאריס או כריסטיאנה בקופנהגן. השכונה נהרסה כליל בתקופה הסובייטית וקיבלה מוניטין של אחד האיזורים המסכונים יותר בעיר. עם הצהרת העצמאות הליטאית, המוני אמנים נהרו לשכונה בשל המגורים הזולים והפכו אותה לאחד השכונות המרתקות ביותר שאי פעם תבקרו. כל בית או מבנה, גם אם ישן, גם אם הרוס הפך להיות מיצג אומנות בפני עצמו. בשכונה תמצאו גלריות, תערוכות, מקומות בידור, מסעדות. לא לפספס!

היום השלישי: סינדרום ביורק בטבע!

כשאני מטייל, אני לא אוהב לבוא עם רשימת מכולת של אתרי חובה. חשוב לי להקדיש חלק מהזמן בלחקור את העיר כמקומי ובאופן לא מתוכנן. אם מדובר בללכת לאיבוד בסימטאות ולמצוא בתי קפה הזויים שלא הייתי קורא עליהם במדריך טיולים או פשוט לשאול מקומיים מהן הפנינים הנסתרות של וילנה. למזלי, ישנן היום אפליקציות שלא מעודדת יותר מדי תקשורת אבל ניסיתי לתמרן אותן לטובתי. כמה התאמות בטינדר שסיפקו יותר אשליות מאהבות, הצליחו לספק המון מידע יעיל שתרם לקבלת ההחלטה – יום הייקינג בטבע באיזור האגמים הירוקים.

Verkiai Regional Park – The green lakes

חיפוש קליל בגוגל מפות הביא 2 אפשרויות: מונית או 2 אוטובוסים. החלטתי להתמקד בחוויה המוקמית, לפחות בהלוך ובחרתי בדרך הלא קלה. 2 יורו (1 לכל אוטובוס), 80 דקות נסיעה ואני יורד בתחנה באמצע שום מקום. מסתכל על המפה שמובילה אותי דרך שביל מגורים לכניסה אל יער. יום שני, כולם עובדים, שקט מוחלט ורק אני עוקב אחרי השביל ביער בליטא. הפלייליסט מיד עבר לביורק להתאים לאווירה. הסתכלתי על המפה בטלפון כדי להבין איפה האגמים הירוקים שעל שמם נקרא הפארק וניסיתי לפלס את דרכי אליהם. לפני שנגלה את האגמים, בואו נגלה את הלקחים: 1. הצטיידו במים (אני עדיין לא למדתי) 2. הצטיידו באוכל (הפארק עצום ומבודד) 3. אל תנסו למצוא את המפלים על ידי נטישת השבילים המסומנים גם אם אתם חווים איזה התגלות ביורקית שנותנת לכם ביטחון.

החוויה שלי הייתה לא מתוכננת, רציתי לגלות ולחקור ובעיקר להרגיש קצת טבע ומרחבים. נכנסתי מצפון הפארק. למה? כי לשם גוגל לקח אותי. זה אפשר לי לבצע מסלול של 4 שעות הליכה מבלי להיתקל באדם, אל מול עצים עתיקים ואגמים עצומים, אך אם אינכם בעניין של התבודדות ביורקית – אגלה לכם את נקודת הסיום (שיכולה להיות גם נקודת ההתחלה): Balsio ežero pagrindinis paplūdimys או בשפה פשוטה יותר המרחצאות הציבוריות (Outdoor baths). זה המקום שבו תוכלו לשבת עם ספר על שפת האגם וללכת לאיבוד, להשתזף, לעשות פיקניק או לקפוץ לשחיה קלילה במי האגם. לולא הבטן המקרקרת שהייתה יכולה לשמש כמוזיקת השראה ללהיט חדש של ביורק אך הפריעה למנוחת הסובבים, הייתי מבלה במרחצאות עוד מספר שעות רבות, אך מצאתי את עצמי במונית בדרך חזרה למרכז העיר.

היום הרביעי: טירות וקברי אחים

התעוררתי לעוד תכנון מוזר של חוויה תיירותית בשילוב חוויה היסטורית. ערב לפני, בשלבי התכנון, שקלתי להירשם לטיול מאורגן בעלות של כ- 40-60 יורו המשלב את טירת טארקיי ואתר פונארי, אך חיפוש קליל בגוגל גילה שניתן להגיע לטירת טארקיי ב- 33 דקות ברכבת מהתחנה המרכזית. עלות הנסיעה היא 1.80 יורו לכיוון. חשוב לציין שמתחנת הרכבת תאלצו ללכת כ- 2-3 קילומטרים עד שתגיעו לטירה עצמה, אך כל עוד מזג האוויר מחייך, המסלול מאד קליל ונעים עם הרבה בתי קפה בדרך בהם ניתן לעצור להתרענן.

איזור הטירה מאד תיירותי ומכיל הרבה חנויות מזכרות ומסעדות. ניתן אף לשכור סירות ולשוט על הנהר בסמוך לטירה. הטירה מצוייה על האי טראקיי אליו ניתן להגיע בקלות בעזרת שני גשרי עץ. בניית טירת טראקיי החל בשנת 1409 בשלושה שלבים, ולאחרונה שוחזרה. ניתן בתשלום להיכנס לטירה אף אני הסתפקתי בלשבת לצידה על שפת המים ולצפות בברווזים. הטירה עצמה מאד מרשימה והאיזור ישאיר בכם/ן תחושה של כפר נופש על שפת הנהר. מאד מומלץ לבלות כחצי יום במידה ומזג האוויר נעים.

יער פונארי – האנדרטה לזכר יהודי ליטא

בדרך לטירה, גיליתי שהרכבת מוילנה עוצרת בתחנה של פונארי והחלטתי לשלב את היעד בדרכי חזרה לעיר. ייתכן וטיול מאורגן יעצים את החוויה ויספק יותר מידע, אך הרגשתי שביקור במוזיאון היהודי ומוזיאון השואה אפשר לי לחוות את האתר באופן אישי ועצמאי.

פונאר הוא פרבר של העיר וילנה, כ- 10 ק"מ ממרכזה השרוע ליד יער פונאר. איזור מאד שקט וירוק, אך השקט מאד מטעה. באתר זה, נרצחו כ- 100,000 נשמות, רובן יהודים, במהלך מלחמת העולם השניה. באיזור יער פונאר היו קיימים בורות ענק למילוי דלק שהוכנו על ידי הסובייטים ולא נוצלו. הבורות האלה הפכו לקברי אחים על ידי גרמניה הנאצית. באתר מספר אנדרטאות ובורות עגולים שם נרצחו ונקברו קורבנות מלחמת העולם השניה. ניתן לשלב ביקור במוזיאון הצמוד לאתר. מצמרר, מזעזע וחשוב.

הבחירה שלי הייתה להגיע עצמאית. ירדתי בתחנת הרכבת. שמתי אוזניות והתחלתי ללכת לכיוון היער על לצידי מסילת הרכבת. השקט היה צורם. ברקע ניגנתי את השיר 'הליכה לקיסריה (אלי)' בביצוע של חוה אלברשטיין. הניגוד היה עצום בין הרוגע שחוויתי לידע שבער בתוכי. המסילות שהובילו אנשים כצאן לטבח, היער היפה שהסתיר את הזוועות והאנשים שחיו בשלווה במקום מקסים עד שהחלה המלחמה.

המסע שלי בליטא מסתיים, עם הרבה חוויות, גילויים ושאלות. ללא ספק אשוב לפה, יש עוד מה להספיק והסקרנות רק דוגדגה. אבל מחר בבוקר אני עולה על אוטובוס לריגה, לטביה במרחק 4 שעות נסיעה להרפתקה חדשה.