ספארי בטנזניה

מתוך כל המקומות שהייתי בהם במסגרת עבודתי (ויש הרבה כאלה), אספר לכם הפעם על מקום שהגעתי אליו עם אנשים "רגילים" שאין להם שום קשר לדיילים ולחברות תעופה, אנשים שהדבר העיקרי המשותף להם ולי היה אהבת הצילום.

קודם כל קצת טריוויה

טנזניה ממוקמת במרכז הצד המזרחי של אפריקה ונחשבת לאחת מהמדינות הענייות ביותר בעולם. שטחה קרוב למליון קמ"ר (פי חמישים משטח מדינת ישראל) ומתגוררים בה כ- 43 מליון תושבים (פי 6 מישראל). החשבון הפשוט משאיר המון שטח לא מיושב. טנזניה וקניה ידועות בספארי שלהן אך בניגוד לקניה שבה הריינג'רים המקומיים דורסים ורומסים בגלגלי הג'יפים שלהם כל דבר כדי לרצות את התיירים, בטנזניה החוקים הרבה יותר נוקשים והדרכים המסומנות נשמרות בקפידה, מה שלאורך השנים הוכיח את עצמו בשימור הסביבה והפך את טנזניה לאטרקטיבית יותר. אם נדלג על הטיסות האינסופיות באתיופיאן איירליינס, המסע התחיל בשדה התעופה קילימנג'ארו, למרגלות ההר הגבוה ביותר ביבשת, שם פגשנו לראשונה את הריינג'רים, המדריכים המקומיים שילוו אותנו לאורך כל הטיול. נסיעה של כשעתיים בג'יפים מודרניים ונוחים הביאה אותנו לעיר ארושה (Arusha).

היום הראשון

בבוקר הראשון שלנו במדינה, לאחר התרעננות ולילה בארושה ומצויידים בארוחת צהריים ארוזה, עלינו על הג'יפים ונסענו למכתש נגורונגורו (Ngorongoro crater). המכתש נוצר מקריסת הר געש פעיל לתוך עצמו ונחשב לקלדרה השלמה והגדולה ביותר בעולם (קלדרה היא איזור שקוע ועגול שנוצר לאחר התמוטטות של תקרת תא המגמה של הר הגעש). התוצאה במקרה של טנזניה היא שמורת טבע קסומה, כמעט סגורה הרמטית לכניסה ויציאה של בעלי חיים. האיזור הוכרז כשמורת טבע עולמית גם לבעלי החיים וגם לשבטי המסאי המקומיים, שאת בקתות הקש-בוץ שלהם ראינו בכל מקום. השמורה מכילה סוואנה עשבונית שמכלכלת אוכלי עשב רבים ואת טורפיהן, נחלים, ביצות, אגם מים מתוקים ובו היפופוטמים ואפילו את הקרנף צר השפה שנותרו רק פריטים בודדים ממנו בעולם כולו. בתחום המכתש אפשר לכסות את רוב הספארי אך היינו בו רק יום אחד שבסופו הגענו ללודג' מפנק ביותר שמציע חדרים גדולים ונוחים, מיטות אפיריון עם כילות (נגד יתושים) וארוחה עשירה ביותר (בקר ועוף בניגוד למה שכמה עשויים לחשוב) ועובדים מקומיים שמלווים אותך מהחדר לחדר האוכל עם פנס ורובה על הכתף (כי מדי פעם בעלי חיים חודרים לשטח הלודג' הלא מגודר). אחד החברים בקבוצה הציע לישון בטבע עם שק"ש, מה שגרר תגובה של אחר שאמר: "בוקר טוב ילדים, הבאתי לכם בשר טרי לארוחת הבוקר" אמרה הלביאה לגורים. אף אחד לא ישן בשק"ש…

היום השני

בבוקר הבא עלינו לג'יפים המרווחים ונסענו לשמורת הסרנגטי (Serengeti) המשתרעת על שטח אדיר מימדים של כ-60,000 קמ"ר (רק כדי לסבר את האוזן – או העין – שטחה של מדינת ישראל הוא קצת יותר מ- 20,000 קמ"ר, תלוי מה כוללים). השטח העצום הזה מכיל מספר שמורות טבע ואנחנו שמנו פעמינו לפארק הלאומי של סרנגטי. ככלל, במתחם כולו חיים מעל שני מליון פרסתנים (גנואים, צבאים, תאואים, זברות ואנטילופות) ואיתם אלפי טורפים ממשפחת החתוליים בעיקר. כסוואנת-ענק, הסרנגטי מצטיין בעדרים עצומים של אלפי פרטים, ממש תאווה לעיניים. במהלך היום שוב עצרנו לפיקניק של ארוחות ארוזות בליבו החי של הטבע ובסוף היום הגענו ללודג' אחר, מפנק יותר מהקודם, עם ארוחות עשירות ומוסיקה ומיטות שלא רצינו לצאת מהן. אבל מוקדם בבוקר למחרת יצאנו…

היום השלישי

ושוב המשכנו בתצפיות שלנו ובנסיונות להשיג את התמונה המושלמת: קוף גונן עם ביצים כחולות לא כבר לא עניין יותר אבל כשהוא מגרד בביצים זה שווה תמונה. היפופוטם שמסתכל עליך במבט מאיים כשאתה על הגדה הבוצית במרחק 10 מטרים ממנו? סתאאאם משעמם אבל אם הוא פותח את הפה הענק שלו ומפהק נשמע צרור יריות מ- 20 מצלמות. ציפור עפה זה נחמד אבל ציפור עפה עם נחש בפה – זה הדבר האמיתי תופעת "הרגע המושלם" לא פסחה על אף אחד מאיתנו. אחד מרגעי השיא של אותו יום היה ביקור בכפר של המסאי, מה שעד אז צילמנו רק מרחוק. המסאי משתלבים בצורה הרמונית בשמורות של טנזניה ומוגנים בחוק ממש כמו בעלי החיים. יחסי הכוחות ביניהם לא מאפשרים למסאי לצוד חיות בר אך כן מאפשרים להם לרעות את עדריהם ולגדל יבולים שלא למטרות מסחר ותוך כדי כך לשמר את תרבותם. המיקרו-קוסמוס שנוצר שם בין האדם לטבע מעיף אותנו 30,000 שנים אחורה לימים בהם שלט ההומו ספיאנס באפריקה בצורה הפרימיטיבית ביותר. באמת מעורר התפעלות להכנס לכמה דקות לבועה שבה אנשים חיים בצורה כל כך פרימיטיבית אך עם זאת שומרים על המאפיינים התרבותיים שלהם במשך כל כך הרבה דורות. רובם לבושים בבדים בצבהים בוהקים של אדום וסגול שאיכשהו נשארים בוהקים למרות כל האבק והעליבות. בקתות הקש והבוץ שלהם זעירות ומכילות שטח קטן ביותר להורים ושטח אפילו קטן יותר לילדים. פרטיות אין שם. המבנה הגדול ביותר בכפר המסאי היה בית הספר שבו יושבים הילדים בני כל הגילאים ביחד על ספסלי עץ ארוכים ומסתכלים על המורה. כשהגענו לבקר הם הצטלמו אבל בעיקר רצו ממתקים וכסף. המילה "וואנדאלה" שולטת שם. זוהי בעצם אבולוציה מקומית שעבר צמד המילים "One dollar" שממחיש יותר מכל למה בעצם הם מצפים מאיתנו.

לאחר הסיור בכפר אנחנו מובלים על ידי המארחים לאיזור בו הם מציגים את התוצרת המקומית שלהם. זוהי בעצם חנות מזכרות, רק שאין באמת חנות – הם תולים על הגדר שרשראות עם שיניים של בעלי חיים, עבודות עץ, וקערות צבועות. חלקינו אפילו קנינו קצת. בסופו של אותו יום חזרנו ללילה נוסף בלודג' המפנק שבו שהינו כבר וההרגשה היתה כמעט כמו לחזור הביתה. כבר הכרנו את השומר שמלווה אותנו לחדר עם הפנס והרובה ורובינו דיברנו כבר 4 מילים בסוואהילית. מספיק כדי לברך כל שומר בדרכינו ב- Jambo (שלום) או להגיד Assante Sana (תודה רבה) למלצרית. אבל המילה השלטת שם שבצילה חיים בטנזניה היא כמובן Akuna Matata שמשמעה No problem – אין בעיה. בסופו של דבר האנשים בטנזניה טובים ושלווים והכל Akuna Matata!

היום הרביעי

ביום המחרת כבר נכנסנו לאווירה ולקצב המקומיים, לעדרים העצומים של אוכלי העשב המתנהלים לאיטם ולטורפים שחיים בקבוצות קטנות ועצלניות בין טרף לטרף. אין הרבה חדש תחת השמש האפריקאית, כולם אוכלים ונאכלים כבר אלפי שנים בדיוק באותה צורה. שעות מרגשות באותו יום היו ליד מקווה מים שבתוכו שרצו היפופוטמים ענקיים ועל הגדה השנייה ראינו בייבי-תנין יושב ומפהק. זחלנו בסבך השיחים שעל הגדה עד ממש לשפת המים, מרחק 3 מטרים מההיפופוטמים והשתדלנו לא לזוז כדי לא למשוך תשומת לב. כמובן שברגע שאחד ההיפופוטמים עשה משהו מעניין כל הזהירות נזרקה לעזאזל לטובת צרור יריות מכל המצלמות. אומרים שאחד הגורמים העיקריים למוות של בני אדם באפריקה הוא ההיפופוטם שמסתער כשהוא מרגיש מאוים. היו רגעים שהרגשנו שעוד רגע אחד מהם יחליט לשחק באולינג כשהוא הכדור ואנחנו הפינים. באותו יום, כמו בכל יום ארוחה ארוזה בחיק הטבע ושוב חזרנו לאותו לודג' מהמם.

היום החמישי

הבוקר הבא היה קצת עצוב כי נפרדנו מחברינו המקומיים בלודג' ושוב העמסנו את תרמילנו על הג'יפים לעוד יום ארוך בשמורת הסרנגטי שסופו יסתיים בלודג' אחר. נסענו מהסרנגטי אל שמורת אגם מניארה (Manyara הממוקמת על השבר הסורי-אפריקאי). סביב אגם מניארה חיים עשרות זנים של בעלי חיים אך הוא ידוע במיוחד בעדרי הפילים ולהקות הפלמינגו שלו. ושוב, כמו בכל יום, נסיעה איטית בטבע האינסופי, הג'יפים מתפצלים כדי להגדיל את הסיכויים למצוא משהו מעניין וכשמוצאים הקצב משתנה: הריינג'רים מתחילים לדבר ביניהם מהר בקשר ולהסביר מה הם רואים ואיפה, ושוב אוצר המילים שלנו בסוואהילית מתרחב מעט במהלך הימים (סימבה – אריה, פומבה – חזיר, טמבו – פיל. נראה שאם הייתי מתרענן ב- "מלך האריות" לפני הנסיעה הייתי מגיע הרבה יותר מוכן). דהרה מהירה של כל הג'יפים האחרים למקום המיועד מביא את כולנו, אם היה למצטרפים מזל למקום האירוע ואם לא היה להם מזל הם רק פוגשים בחברים המחייכים שהגיעו ראשונים שמראים את התמונות שעשו ומספרים איך זה היה הדבר הכי שווה בכל הטיול… כל אחד כבר יודע מה הוא הכי אוהב בארוחת הצהריים הארוזה שאנחנו מקבלים ויש מסחר של בננה תמורת עוגה או רבע עוף תמורת הירקות כך שכולם מרוצים בסופו של דבר.

שטיחי ענק של פלמינגואים שמכסים את האגם ומדי פעם ממריאים ונוחתים בעצלתיים היו אחת האטרקציות של אותו יום ושוב, כולם מנסים לתפוס את התמונה של הפלמינגו שממריא, או נוחת, על רקע אלפי הפלמינגו האחרים. עוד רגעים מרגשים היו כשעצרנו לצלם צ'יטה שישבה בודדה מתחת לשיח גדול והסתתרה מפני הגשם שירד והתחזק מרגע לרגע. הצ'יטה ניסתה לשבת בשקט ולחכות שהמונסון יסתיים אבל שישה ג'יפים שהקיפו אותה ותנועה ורעש של 20 צלמים מתרגשים לא עשו לה טוב והיא ניסתה למצוא מקום יותר בטוח. התנועה של החיה המפוארת הזאת מהשיח למקום מסתור עוררה כמובן יותר התרגשות ורעש מצידינו ובסופו של דבר איבדנו אותה. אבל ההיי-לייט של היום היה ללא ספק לאחר שנפסק הגשם ואז התחלנו בנסיעה מהירה בדרכים שהפכו בהדרגה מעפר לבוץ ומבוץ לבריכות מים קטנות. בלילה בלודג' מי שעוד נשאר לו כוח התאסף לצילומי לילה בחשיפה ארוכה. של הכוכבים בשמיים האינסופיים, של הבריכה, של התאורה על השביל או של הכל ביחד.

קשה לתאר במילים את החוויות שעוברות עלינו, המערביים, ביבשת הכי בתולית, הכי פראית שעוד נותרה בעולם. אף ערוץ טבע ושום תכנית טלוויזיה לא מצליחים להעביר את העדינות העוצמתית ואת הפשטות המורכבת שמקיפים אותך ביבשת ממנה התפשט האדם לכל העולם אבל איכשהו הצליחה להשמר כמעט ללא שינוי. ביום הבא נשארנו בשמורת מניארה, התפצלנו כרגיל בחיפושים אחר טורפים גדולים שבגלל יחסי הכוחות בין המוני אוכלי-העשב למיעוט האוכלים את אוכלי-העשב הפכו להיות מהיום הראשון מטרה עיקרית לחפושים. כשלפתע דיבור מהיר בקשר וכולנו נדרכים. הריינג'ר שלנו מתחיל לדהור למקום לא ידוע ואנחנו מנסים לברר מה אנחנו עומדים לראות, אבל לאור נסיונות העבר, כדי לא לאכזב אותנו הוא לא מספר לנו מה נצפה שם עד שהגענו אם עד עכשיו לא חיינו בתוך סרט של נשיונל ג'אוגרפיק הרגעים האלה פשוט היו השיא: לביא רובץ עם טרף בפה כשלידו אימו הלביאה שככל הנראה צדה עבורו ונותנת לו לשחק עם הטרף. האריה הצעיר שרעמה בקושי מתחילה לעטר את ראשו לא ממש רעב, יותר נהנה לשחק עם הארנבת שלו והוא מתגלגל על הדשא, נהנה בעליל מחום השמש כשהארנבת בפיו. חנינו ללילה בשמורת טראנג'ירי (Tarangire reserve)

היום השישי

ביום הלפני אחרון שלנו נכנסנו לשמורת טראנג'ירי המרשימה. פילים, זברות, באפלו, צבאים וחיות אחרות – כולם נמצאים בשמורה וסביב הנהר הזורם בתוכה, אבל בניגוד לסוואנה שאליה התרגלנו עד כה, כאן שולט הירוק: מאות עצי באובב ענקיים עם אלפי דוכיפות המקננות בראשיהם. שבטים של בבונים מציצים לעברינו מבין העצים ואחד אמיץ אפילו טיפס על הג'יפ ונכנס דרך הגג הפתוח לחטוף שקית, בתקווה שיהיה מזון בפנים. בסופו של היום חזרנו לעיר ארושה שבה התחלנו את הטיול.

היום השביעי והאחרון

ביום האחרון שלנו וטרם הפרידה מהיבשת השחורה נסענו לפארק הלאומי של ארושה ושם צילמנו קופים, חזירי יבלות ועוד עננים ורודים של פלמינגו כשעל הכל חולש הר Meru (גובהו 4,500 מטר). בסוף היום נסענו לנמל התעופה של ארושה והתחלנו את את רצף הטיסות שהביא אותנו בסופו של דבר חזרה לארץ.

מידע מעשי

• ישנן מספר חברות שמציעות טיולי ספארי, המחירים דומים ונעים בטווח של $3000-4000, תלוי באורך הנסיעה והמפרט שלה אבל אם חשקה נפשיכם בטיולי צילום מקצועיים נכון להיום רק פוטוטבע של רועי גליץ מציעה טיולים כאלה. המחיר קצת יקר יותר, $4200 במקרה שלי, אבל שווה כל שקל וכולל הכל!
• לא צריכים להיות צלמים מקצועיים אבל מאד מומלץ לבוא עם מצלמה מקצועית פלוס עדשה איכותית ולשלוט בהן בצורה סבירה.
• לפני הנסיעה יש צורך להתחסן מספר חיסונים הכרחיים ולהביא את פנקס החיסונים אתכם. שלטונות ההגירה בכניסה לטנזניה בודקים אותו, אתם לא רוצים לקבל את החיסונים האלה בשדה התעופה של טנזניה…

[fbphotos id=343026969139640 size=medium imit=50]