אתחיל בכך שאגדיר מומבאי כ״עיר לאמיצים בלבד״. כדי לטייל במומבאי אתם חייבים להיות מסוגלים לעמוד בפני אתגרים קשים, להיות בעלי קיבה חזקה (תרתי משמע) ו…חובבי צילום. שלושה ימים בעיר המטורפת, המרתקת, המהפנטת והססגונית הזו הביאו אותי לתובנות רבות, שעל-פניו, אם תקראו את הדברים בהמשך, לבטח תסלדו ממנה ואולי אף תחושו גועל, אבל אם אתם רוצים להבין מה זו ״הודו״… אתם חייבים לסייר בה, ולו ליום אחד בלבד.

מומבאי בעלת ניגודים רבים

לפני שהגעתי למומבאי, שמעתי המון סיפורים על הניגודים הצורמים בהודו בין העושר והעוני. אין ספק, שמומבאי היא הדוגמה המובהקת לקיצוניות הזו. יצא לי לראות משני צידי אותו הרחוב, עושר בלתי נתפס בצד אחד, ועוני מחפיר בצידו השני. בין מלון פאר, שבו היה לי משרת אישי (״Butler״), לקניון עם מותגי על (שלא נופלים מהמותגים בשדרה החמישית במנהטן), נמצאת במרחק הליכה של 3 דקות, שכונת פחונים (״סלאמ׳ס״) עצומה, בה ילדים מאושרים משחקים עם בגדים קרועים, לבושי סחבות ממש, וכשהם רואים תיירים מתקרבים הם מתחננים לכסף תוך שהם מסמלים עם היד תנועה של ״אוכל… אוכל״. לילדים אלו יש לפחות בית, אמנם גודלו אינו עולה על 2×2 מטר ובו יכולה להתגורר משפחה בת 4-5 נפשות, אבל לפחות זה בית. לעומתם, בפינות רחובות רבים, משפחות שלמות על טפיהן, יושבות רק על קרטון מרובע שמשמש להם ״בית״.

‏Balbunath Mandir הוא מקדש הינדי מהחשובים במומבאי, אליו מגיעים לכאן מדי יום לטקס הפוג׳ה (Puja). כדי להגיע למקדש צריך לעבור בין שני גנים ציבוריים פופולריים במיוחד בקרב זוגות הודיים צעירים. האחד הוא Pherozeshah Mehta Gardens מוצף פרפרים יפיפיים או בשמו המוכר "הגנים התלויים" (Hanging Gardens שהקשר בינם לבין גנים תלויים הוא מקרי בהחלט) והשני הוא פארק הילדים Kamala Nehru Children’s Park הסמוך, ממנו יש תצפית לא רעה על מפרץ Back המזוהם. השכונה בה נמצאים המקדש והגנים, היא שכונת היוקרה בהא הידיעה של העיר מומבאי. מייד עם הגיעכם לאיזור תחושו בשינוי הדרמטי: הביניינים אסתטים, כלי הרכב חדישים ממותגי יוקרה, המבנים והכבישים מתוחזקים באופן מרשים ותדהמו לראות עד כמה נקי האיזור (יחסית. כן?) ושומו-שמיים… תראו המון פחי אשפה מפוזרים בשכונה.

המכבסה. צילום: מקס מורון

ניגוד נוסף נמצא במרכז העיר, כשהכל מסריח מסביב נמצא מקום שמריח נפלא Dhobi Ghat ״המכבסה״ המהווה את אחת מנקודות החובה בביקור בעיר מומבאי. דהובי היא שיטת הכיבוס המסורתית בהודו, המבוססת על חביטת הבגדים הרטובים על סלע שטוח ונוקשה. מכל רחבי העיר מגיעים הבגדים, הסדינים והמגבות אל המכבסה הגדולה בעולם. אלפי גברים עומדים בשורות בתוך אמבטיות בטון מרובעות פתוחות וחובטים בכביסה עד שהיא מתנקה. ניתן להשקיף על הדהובי גהאט מהגשר החוצה את מסילת הרכבת ליד תחנת מאהאלאקשמי, אני ממליץ לרדת למטה ולנסות להכנס פנימה, אל סמטאות המכבסה. לידיעה, לא תוכלו לעשות זאת לבד, כיוון שתוך שניות יצוץ אחד מתושבי המקום ויודיע לכם שהכניסה למתחם היא בליווי שלו בלבד ובתשלום כמובן… בעבור 200 רופי תזכו לסיור מעלף במקום בו הזמן עצר מלכת, מקום בו כביסה עושים ביד וגיהוץ עושים באמצעות מגהץ פחמים, מקום שבו משפחות שלמות גרות בדירת קוביה בעלת פתח במקום דלת-כניסה וללא חלונות.

ניגוד צורם נוסף, נמצא לצידו של Chowpatty beach, זהו רחוב Marine Drive, שהוא כביש החוף ואזור הטיילת המשקיף על Back Bay. הרחוב, ששמו המקורי הוא Netaji Subhash Chandra Marg, הוא למעשה כביש בן שמונה נתיבים שלצדו המערבי טיילת רחבה שנבנתה ב- 1920. הכביש נמשך בקשת, מאזור המשרדים שבדרום-המפרץ עד לחוף Chowpatty שבצפונו. הטיילת היא מקום טוב לחזות מקרוב בפערים הכלכליים הגדולים של העיר שמורגשים כאן בצורה החריפה ביותר, הבניינים שמשקיפים על הטיילת אומנם לא ירשימו את המטייל המערבי אך ידוע שמי שמתגורר באותן דירות הם בדרך-כלל הודים שידם-משגת, אלו שיורדים לטיילת לריצת בוקר או סתם לטיול עם הכלב, כשבצמתים מסתובבים מקבצי נדבות מכל הסוגים ועל המדרכות רוכלי רחוב פשוטים שמציעים את מרכולתם.

ניגוד מרשים ביותר נמצא מאחורי Gate of India והוא כמובן Taj Mahal Intercontinental Hotel המפואר והעתיק, בו מתאכסנים כל המי-ומי המגיעים למומבאי, החל ממדינאים ושייח׳ים וכלה בתיירים עשירים. מי שלא מתאכסן במלון אבל רוצה לטעום קצת מהיוקרה שלו, יוכל לבקר במלון, לשבת לארוחה באחת המסעדות הרבות שבו או ליהנות מכוס קפה בלובי.

אולם ללא ספק, הניגוד הגדול מכולם היא למעשה הפנטזיה שנקראת Bolliwood, עיר הסרטים של הודו הפועלת בצפון מומבאי ומפיקים בה יותר מ- 1000 סרטים חדשים מדי שנה, בהם גיבורי הסרטים נמשלים לאלילים ממש ועושרם בלתי נתפס, כיאה למעמדם של אלים.

מומבאי צבעונית

מרבית המבנים בעיר הם אפרפרים-חומים או פשוט סתם מפוייחים בעקבות זיהום האויר או מתפוררים. פה-ושם תמצאו שלטי פירסומת צבעוניים ובעיקר כרזות מצוירות של סרטי קולנוע, עליהם מתנוססות דמויות של הכוכבים הגדולים מבית היוצר של בוליווד, אולם השיעמום מופג כשאתה מביט בגובה העיניים סביבך באנשים, בעיקר בנשים, או-אז נפרשת לנגד עינך פלטה של צבעים פשוט מהפנטת. נשים רבות, אם לא כולן, עדין נעות במלבושים המסורתיים בינהם הסארי על שלל צבעיו וריקמותיו, והן יוצרות נהרות של צבע ברחובות. מראה משובב נפש.

צבעוניות מדהימה תמצאו גם בשווקים

שווקים בהודו, םלטת צבעים. צילום: מקס מורון
שווקים בהודו, םלטת צבעים. צילום: מקס מורון

‏Crawford Market או בשמו המקומי Aka Mahatma Phule, נמצא לא רחוק מתחנת ויקטוריה, זהו שוק האוכל העיקרי (תבלינים, ממתקים, ירקות) של מרכז מומבאי. בכניסה לשוק המקורה, מגדל בסגנון נורמנדי-גותי והמבנה מקושט בתבליטים מעשה ידיו של לוקווד קיפלינג שגם עיצב את המזרקה שבמרכז השוק.

שוק מהפנט נוסף הוא Chor Bazaar נקרא ״שוק הגנבים של מומבאי״ זהו למעשה שוק העתיקות והפשפשים של מומבאי. בעיניי זהו השוק המעניין מבין כל השווקים. אם כבר החלטתם לקנות משהו מומלץ מאוד להתמקח על המחיר.
הרחוב הכי צבעוני שאליו נקלעתי הוא הרחוב שמוביל למקדש Shree Mahalakshmi שנבנה לאלה הפופולרית ביותר במומבאי – לאקשמי, אלת היופי והשפע. בסופי שבוע המקדש עמוס במבקרים שמציפים את המקדש בהמוניהם ומשאירים בו מנחות לאלה. בדוכני החנויות שבמקום מוכרים חלק מהמנחות הרבות שנערמות במקום מדי יום. המבנה הנוכחי, שעומד על חוף הים הערבי, הוקם במאה ה-18 על שרידיו של מקדש שעמד במקום כבר לפני אלף שנים.

במומבאי מתנהגים אחרת

תושבי העיר הם אנשים חייכנים ומסבירי פנים. יריקות באמצע הרחוב של נוזל חום ורירי או סתם יריקות ברחוב, זה מאוד מקובל. לשכב לנוח באמצע היום זה גם מאוד מקובל. אפשר לעשות זאת על גריל כבוי, על ערמת זבל או חציר, או סתם על מזבח של האל גאנאש. אם אתה תייר שרירי אתה אטרקציה. גברים לא יפסיקו להחמיא לך על המראה ולבקש ממך להרים חולצה להציג את שרירי הבטן. אם אתה תייר בלונדי כחול עיניים אתה ממש אטרקציה. תצטרך סבלנות רבה להענות לכל אותן בקשות הזויות להצטלם איתך סלפי. והמצחיק מכל, אם תסתובב עם מצלמת FUJI XT3 יבקשו ממך המקומיים שתצלם אותם… מתי בדיוק הם יזכו לראות את התמונה?

תושבי העיר זורקים אשפה בכל מקום. כנראה שהמושג ״איכות הסביבה״ עדין לא הושרש בהודו. נראה שאני היחיד שאסף את האשפה שלו בשקית וחיכה לרגע המתאים להשליך את האשפה לפח האשפה… פרט לי, נראה שכולם זורקים את האשפה על הרצפה. ‏Chowpatty beach הוא בהחלט לא חוף במובן המערבי הטיפוסי של המושג. הוא מזוהם מדי לרחצה ואין כל מצב שתראו מישהו משתזף כאן. למעשה עיקר העניין בחוף הוא בשעות הערב ובימי שבת כאשר תושבי העיר מגיעים לכאן, בזוגות או עם הילדים, כדי ליטול חלק בשלל פעילויות: לאכול, להסתפר, לנקות את האוזניים, להאזין לנגני רחוב, לירות למטרה, ליהנות מעיסוי ולקחת את הילדים לסבוב על גלגל הענק או לרכיבה על פוני, אסטרולוגים ישמחו לייעץ לכם באשר לעתידכם. כל הטוב הזה נמצא סביב חוף-ים מכוסה אשפה שמרוב אשפה לא רואים את חול הים.

הארכיטקטורה במומבאי

טביעת האצבע הבריטית הבולטת ביותר בעיר הינה בתחום הארכיטקטורה. הבולטת מכולן היא תחנת הרכבת המרכזית המוניומנטית העצומה תחנת ויקטוריה הידועה בשמה ההודי Chhatrapati Shivaji Terminus. התחנה ממוקמת צפונית לרחוב קולאבה באזור Fort, שהוא המרכז המסחרי של העיר. כאן נמצאים כל הבנקים, החנויות הגדולות ובניינים הפאר של מומבאי המעוצבים בסגנון ויקטוריאני, האופייני לצפון אנגליה, ומתערבב עם סגנונות חופשיים שהתפתחו בהודו במשך השנים. תחנת ויקטוריה בנויה בסגנון גותי מרשים ודומה יותר לקתדרלה מאשר לתחנת רכבת. המבנה מקושט בתבליטים של חיות (קופים, טווסים ואריות הניצבים בין צריחים), מגדלים וחלונות עם זכוכית צבעונית. למרות שזהו אחד המבנים המוניומנטאלים החשובים בהודו כולה, גם מבנה זה לא חס מהזנחה איומה כמו מרבית המבנים במומבאי, ביניינים בהם ההזנחה הפושעת מוטטה אותם מזמן. מבנים רבים יפיפיים (בינהם מבני תעשיה שננטשו גם בגלל התקדמות הטכנולוגיה) נותרו שוממים וחלקם פשוט התפוררו עם הזמן בשל חוסר תחזוקה ו/או תחזוקה לקויה. מבנים שמישים אחרים, מסיבה שלא ברורה, עטופים ביריעות פלסטיק אטומות לגשם בצבעים כחול או צהוב, שמכסים את המבנים ואת צריחי המקדשים העתיקים ולמעשה מסתירים את כל היופי.

במקרים אחרים, המקדשים והארמונות העתיקים, אם הם לא מכוסים ביריעות הניילון, הם נבלעים בין ביניינים עד שקשה לאתר אותם ובכך קדושתם מתגמדת. דוגמא מצויינת לכך הוא מקדש Mumba-Devi אחד המקדשים החשובים בעיר, שכל יופיו נעלם בין ביניינים. רק מפינת רחוב מסויימת ניתן לראות את צריח המקדש המרשים והצבעוני. אלת המקדש המיוחדת, שנקראת Maha-amba-aiee או בקיצור Mumba, נחשבת לאלה קדמונית ששמה הוא המקור לשם העיר מומבאי שבמדינת מאהאראשטרה (זאת לאחר שהוחלט בשנת 1996 ע״י ההודים לשנות את השם הבריטי בומביי).

עוד דוגמא למסגד מרשים (אבל רק מרחוק) הוא מסגד Haji Ali Mosque הנמצא על אי קטן בקצהו של שביל בטון צר וארוך המוביל לתוך הים הערבי, הממוקם במערב העיר. המסגד, שנבנה במאה ה-19 על ידי מאמיניו של האג׳י עלי, צבוע לבן, מצופה אריחי שיש לבן וגילופי שיש מרשימים, שהגישה אליו אפשרית רק בזמן שפל כאשר השביל המוביל אליו אינו מכוסה במים. לאורך השביל דוכני פיצעפקס וקבצנים בעלי מומים. מחזה עצוב של עלובי החיים. את המסגד המרשים ניתן לראות מקו החוף, אך ככל שמתקרבים אליו, ניתן לראות עד כמה לקויה התחזוקה שלו. הכל מתפורר והלכלוך בו ובסביבתו מזעזע. מאחורי המסגד נחשפים בזמן השפל, סלעים שחורים ענקיים, שמשמשים למבקרים כאתר מנוחה פופולרי.

מומבאי מטונפת

הררי אשפה בכל מקום. נראה כאילו ומחלקת התברואה של מומבאי שובתת כבר שנים רבות בעיר הזו. זריקת אשפה ברחוב מתקבלת בשוויון נפש ע״י ההולכים והשבים. גם כשאתה מפליג לשמורת טבע לאי אליפנטה, אשפה נזרקת מהסיפון לים והררי אשפה מתגלים בשמורה, בתוך המבנים הארכיאולוגים או בצידי השבילים. כל שיכלתי לראות בשמורה הזו, זה את הערמות על גבי ערמות של בקבוקי הפלסטיק. מבחינת המקומיים, זו עובדה מוגמרת. הם מטיילים להם להנאתם בשמורה המזוהמת כשהזבל הוא חלק בלתי נפרד משמורת הטבע.

האי השליו Elephanta Island על המקדשים החצובים בסלע והמערות שבו, הוא אחד ממוקדי העניין העיקריים לתיירים במומבאי. המקדשים בו נחצבו במאות ה- 8 עד ה- 4 לפני הספירה. כיום האי מיושב על ידי אוכלוסיית דייגים קטנה ומהווה מקום מפלט מצוין מהמולת העיר אבל לא מהווה שום מפלט לטינופת. האי נקרא בעבר Gharapuri אך שמו שונה במאה ה- 16 על ידי הפורטוגזים שגילו בנמל פסל של פיל, זאת למרות, שבאי דווקא מסתובבים להם חופשי אלפי קופיפים. המערה המעניינת ביותר באי היא מערת המקדש Cave Temple מהמאה ה- 8 המשתרעת על שטח של כ- 5000 מטרים רבועים ובה מתנשא לגובה של 20 מטרים פסל בעל שלושה ראשים של האל Shiva Trimurti הממחיש את שלושת תפקידיו של Shiva כיוצר, משמר ומשמיד. ציורים של Shiva בהתגלמויותיו השונות מעטרים את קירות המערה. אל המערה, שממוקמת על גבעה, מובילות יותר ממאה מדרגות. האי נמצא במרחק 10 ק"מ צפונית מזרחית ל״שער הודו״ (כשעת הפלגה במעבורת בעלות של 200 רופי לנוסע). המעבורת יוצאת מאחורי ״שער הודו״ בשעות 9:00-14:30. כרטיסים ניתן לקנות בדלפקי מרכז התיירות הממוקמים בכניסה לרחבה ל״שער הודו״. בכניסה לאי תשלמו אגרת תייר ע״ס 50 רופי וכניסה לאתר הארכיאולוגי 600 רופי.

שער הודו, נמצא על חוף הנמל של בומביי בקצה טיילת Apollo Bunder או בשמה המקומי ‏PJ Ramchandani Marg. השער נבנה ב- 1924 על ידי ג׳ורג׳ וויט והוא מנציח את ביקורם של המלך ג׳ורג׳ החמישי והמלכה מארי ב-1911. השער, שמזכיר במבנהו את שער הניצחון בפאריז, זכור כיום בתור המקום ממנו עזבו אחרוני החיילים הבריטים את הודו ב- 28 לפברואר 1948. את השער מקיפה כיכר עליה משקיף פסל של Shivaji, כלומר "בן האדמה", שהיה לאומן ימני.

הרים של זבל, גם בים. צילום: מקס מורון
הרים של זבל, גם בים. צילום: מקס מורון

העיר הזו היא העיר הכי מלוכלכת ומטונפת בה ביקרתי, שבה אשפה זורמת בנחלים, שחוף הים המרכזי כל-כך מטונף שלא ניתן להתרחץ בו, שמי הים שחורים, שביוב זורם בין ביניינים ונשפך לרחוב כשהוא מושך אחריו בקבוקי פלסטיק,זבל ועטיפות חטיפים בינהם חולדות מחפשות משהו לנשנש. עיר ללא פחי אשפה בכלל, בה התרבות היא לזרוק הכל על הרצפה. ומאחר וגם ככה הכל מטונף, אז צואה של פרות, עיזים, כבשים, כלבים ותרנגולות, הן עיניין של מה בכך… והמזעזע מכל, שצריך להזהר גם לא לדרוך על צואה של בני-אדם. עקב כך, הצחנה כל-כך קשה שבחלקים מסויימים של העיר הייתי חייב לכסות את האף והפה כדי לא להשתנק. הסרחון בחלקים מסויימים של העיר הוא בלתי נתפס. לדוגמא Sassoon Dock, בו שולים וממיינים את הדגים שזה עתה נתפסו ברשתות הדייגים שחזרו בסירותיהם למזח. ריח ריקבון הדגים מתערבב עם ריח הביוב ולעיתים אתה לא יודע מה נורא יותר… אבל אם תהיה לי שעה אחת בלבד לסיור בעיר מומבאי, ללא ספק זהו המקום שאליו אגיע שוב! ממומלץ להגיע בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר עדין קריר ונעים, והפעילות העיקרית בשיאה.

מומבאי כאוטית

מעולם לא ביקרתי בעיר שהיא כל-כך כיאוטית ופקוקה כשעל כביש ראשי נוסעות מכוניות, משאיות, עגלות רתומות לסוסים או כאלו הנגררות ע״י אנשים, שפרות, עיזים או להקת תרנגולות משוטטות להן חופשי וברגע אחד נתקעות באמצע הצומת ויוצרות פקק מטורף שנראה שלעולם לא ניתן יהיה לצאת ממנו. ופתאום, בהנף-יד, הופ הפקק נפתח. זו עיר רועשת להחריד. כל אחד צופר! לא מפסיקים לצפור!!! צופרים כדי להזהיר את הנוסע שלפנים, צופרים כדי להזהיר את הולכי הרגל או את האיש הרתום לעגלה, צופרים כדי להזהיר את הפרה או סתם צופרים. הצפירות הן בלתי פוסקות. כל מה ששומעים במהלך היום זה צפירות, צפצופים ושריקות צורמות.

לפעמים חייבים שקט, בעיר הכאוטית הזו. מקום מפלט קסום הוא איזור מקדש ג׳איני Legend Palace Jain Temple, המקדש נבנה במקור לפני יותר מאלף שנים לאל החול אך המבנה שניצב שם היום הוא משנת 1715. הקירות המובילים לאולם המרכזי של המקדש מקושטים מראות וציורים צבעוניים ובאולם עצמו אפשר לראות פסל עשוי שיש של הנביא הג׳איני אדינאת (Adinath) שלרגליו מנחות אורז שהניחו מאמינים. מתחת למקדש נמצא מאגר המים המעניין Banganga Tank בו רוחצים, עולי רגל המאמינים כי מי המקום פרצו לאחר שראמה (Rama) ירה מקשתו האגדית חץ באדמה. המאגר מרשים. השקט נפלא. ישבנו דקות ארוכות למרגלות המדרגות המקיפות את המאגר מכל צדדיו ולא יכלנו להפסיק להתרשם מהשקט, השלווה והטקסיות של המתרחצים.

הפרה קדושה במומבאי

היא מסתובבת חופשי ברחובות ובסמטאות ללא מפריע. הפרה יכולה לגרום לפקקי-תנועה בכבישים, לחרבן ברחוב (פשוט מדלגים מעל), לרבוץ בין דוכנים ולהפריע להולכי הרגל, והכל מתקבל בהבנה. אולם, כשהפרה מחטטת בפח האשפה, אין בעיה לגברת שעמדה ליד הפח להצליף בפרה בעוצמה רבה במוט דק, כדי להבריח אותה מהמקום. אם ממש חשקה נפשכם לראות עדר פרות באמצע עיר, אפשר ללכת למקדש Madhavbaug  Temple שהוא למעשה מקלט מיוחד בו חוסות כ- 400 פרות אותן אפשר לבקר ולהאכיל תמורת כמה רופי בודדים – סכום סמלי למדי כדי לשפר את מצב הקארמה האישית שלכם (החל משעה 16:00).

מומבאי טעימה

מודה שבהונג-קונג ובבנגקוק אני אוכל ברחוב מבלי לחשוש לרגע. במומבאי לא העזתי. אז חוץ מדוכן מטוגנים בו אכלתי סמוסה טעימה (כיסון מטוגן בשמן עמוק ממולא מחית תפוחי־אדמה), את כל הארוחות אכלנו רק במלון או במסעדות מומלצות, עם 100% הצלחה:

  • ‏SpiceKlub מסעדה הודית-מודרנית-צמחונית, אוכל פיוז׳ן-מולקולרי. מעולה! (2600 רופי).
  • ‏Foo מסעדת טאפאס אסייתית יפיפיה, סושי מתוחכם, דים-סאם מושקעים ויפים, טאפסים ומנות עיקריות (5500 רופי).
  • ‏Pa Pa Ya מסעדה ביסטרו-אסייתית מתקדמת, אוכל שמשלב טכניקות בישול מסורתי/מולקולרי (4000 רופי).
  • ‏Farsi Café (למרות השם) מסעדה הודית-אסייתית, עם תפריט מסובך, יצאנו מלקקים את האצבעות. מצויינת (3000 רופי).

מומבאי בתמונות

צילומים: Max Morron (אינסטגרם: @maxtravelens)